אסף אדיב

עובדים בשבילנו

סיכום הרצאתו של אסף אדיב מעמותת מען

בקורס בין ממון למזון בכרמיאל (25.02.10)

סיכמה: חן ניר   הקלידה: ליאת טאוב

 

מי קוטף, מעשב ועושה את שאר העבודות שדרושות כדי שהפירות והירקות יגיעו לשולחן שלנו?

ישנו ציבור גדול, בעיקר נשים ערביות, שהיו יכולים להיות מועסקות בחקלאות, אבל בגלל שיש יבוא של עובדים זרים, הם נפגעים. גם העובדים הזרים עובדים ברמה של עבדות כמעט ושכרם נמוך מאוד. זו הסיבה שאי אפשר להתחרות איתם.

זה יוצר מצב מסובך שצריך להתמודד איתו ולהעלות אג'נדה אלטרנטיבית.

1993 – ישראל מטילה סגר על השטחים בעקבות האינתיפאדה. הפועלים הפלסטינים מפסיקים להגיע למשקים החקלאיים ואז עולה הפתרון של ייבוא עובדים זרים מתאילנד.

מספרם של אלו עלה מכמה אלפים בודדים בהתחלה לכ- 27,000 עובדים מתאילנד כיום. כדי לבוא לעבוד בארץ משלמים התאילנדים 300,000 בהאט (שהם כ-10,000$). קשה מאוד להחזיר סכום כזה. צריך לעבוד שנתיים וחצי ואף שלוש שנים כדי להחזיר את ההלוואה. אם, מסיבה כלשהי, המעביד אינו מעוניין יותר בעובד וזה האחרון מוחזר לתאילנד, הוא נשאר עם החוב. אין לו דרך להחזיר את החוב. מצב זה גורם לכך שהעובד חייב לעשות הכל כדי להמשיך לעבוד ולקבל כמעט כל תנאי.

אל הכפרים בתאילנד מגיעים ספסרי עבודה לגייס עובדים. העובד שרוצה להגיע לישראל לווה את הכסף, כדי לשלם לחברת כח אדם ישראלית. רמת החיים בתאילנד נמוכה, הדחף לעבודה בארצות עשירות חזק.

בישראל, בגלל הריחוק הגיאוגרפי, העובדים הזרים אינם מחפשים עבודה באופן עצמאי, אלא מובלים לכאן ברכבת אווירית בצורה פורמאלית עם ויזות.

היסטורית, ענף החקלאות בישראל נבנה על האתוס של הציונות והעבודה העברית של א.ד. גורדון.  היתה מלחמה על הקרקע עם האוכלוסיה הערבית – אך העבודה במשקים של הקיבוצים והמושבים היתה בעיקרה עבודה עצמית עם מחוייבות לזכויות סוציאליות של עובדים. היום המצב שונה. הערבים הפסידו את אדמתם ועכשיו אפילו לא נדרשים כעובדים יומיים שכן יש תחליף זול יותר. החקלאים הפסיקו להסתמך על עבודה עצמית וכל אחד מהם מעסיק קבוצת תאילנדים בשכר שהוא פחות ממינימום ומבטיח לעצמו רמת חיים גבוהה.

באוכלוסיה הערבית בישראל יש מחסור קשה במקומות עבודה, יש בעיות תחבורה ממקום המגורים למקומות עבודה פוטנציאליים ויש מצוקה כלכלית של נשים ערביות שאפילו לא נכנסות למעגל המובטלים הפורמלי. הן לא נחשבות כמחפשות עבודה.

כאשר נשים ונוער ערבים מגיעים למקומות עבודה בחקלאות, הדבר מאורגן לרוב על ידי "ראיסים" (קבלנים). ה"ראיס" הוא לרב אדם מוכר, מתוך הכפר, הרבה פעמים קרוב משפחה, שאוסף לעבודה ופותר את בעיית התחבורה. מובן שעל הראיס עצמו גם להשתכר ושכרו בא, כמובן, על חשבון שכרן של העובדות. כך מסופקת, אמנם, עבודה, אך השכר נמוך מאוד (וככל הנראה אין שום זכויות סוציאליות) ומותיר את המצוקה הכלכלית על כנה. קשה לכמת את מספר המועסקים בצורה הזאת.

מדיניות הממשלה מעודדת את המצב האבסורדי הזה. בהשוואה למצב לפני 20 שנה, הסיוע שמקבל היום חקלאי בודד מהממשלה הוא נמוך מאוד. הסיוע בעבר התבטא במיני סובסידיות (מים, תוצרת ליצוא ועוד) שבוטלו עם השנים. במקום הסובסידיות והתמיכה בחקלאי, הממשלה מאשפרת לו להשיג כח עבודה זול בדמות העובדים הזרים.

לפי העקרון של המדיניות ניאו-ליברלית שבו דוגלות הממשלות בישראל השוק החופשי היה אמור ליצור את הסלקציה – חקלאי שיכול לשרוד יצליח וחקלאי שלא עומד בתנאי השוק יפול. אולם, כמקובל בתחומים אחרים, יש כאן שוק חופשי למראית עין בלבד, כיוון שהמדינה מתערבת ומספקת כח עבודה זר בזול. המצב בו יש ייבוא עובדים זרים בשעה שבישראל יש אבטלה גבוהה שמתרכזת בעיקר במגזר הערבי מחייב שינוי ורבים מבינים את הצורך לערוך שינוי במדיניות. בשנת 2007 פורסם דו"ח של ועדה בין משרדית ממשלתית בראשות פרופ' צבי אקשטיין – המשנה לנגיד בנק ישראל בנושא עובדים זרים בישראל. ועדה זו קבעה את הצורך לצמצם את מספר העובדים הזרים בחקלאות מ-27 אלף ל-5,000 תוך מספר שנים. אלא שהחלטות לחוד וביצוע לחוד. בגלל עוצמתו של לובי חברות כוח האדם והחקלאים שגוזרים את הקופון המדיניות הזו אינה מתבצעת וייבוא העובדים הזרים ממשיך.

 

מי גוזר את הקופון?

יש שני גורמים עיקריים שמרוויחים מהעסקת עובדים זרים בישראל –

חברות כח אדם והחקלאים הגדולים. לשני הגורמים הללו יש לובי שמשפיע על מערכות השלטון. האם יש למישהו אינטרס לעמוד מול הלובי הזה? כפי הנראה, לממשלה נוח לבסס את התחום הזה על מיקור חוץ ולהעביר את האחריות על העובד הלאה.

הממשלה פתחה לאחרונה למראית עיין במלחמה נגד העסקה עובדים זרים. אלא שבפועל המלחמה הזו מרוכזת נגד העובדים הבלתי חוקיים ולא נגד ייבואני העובדים הזרים שעושים הכל במסגרת החוק. אנו טוענים שהבעיה טמונה דווקא בנושא של עובדים חוקיים שמובאים באופן מאורגן ומנוצלים באופן קיצוני בלי שיש להם דרך להתנגד. צריך להפסיק את התופעה הזו ואז ממילא התופעה של עובדים בלתי חוקיים תעלם בהדרגה.

 

מה עושה עמותת מען?

מען – עמותה שמסייעת לעובדים, גם בתחום החקלאות.

מען אינה מעביד. מטרתה היא לאפשר לכל חקלאי שרוצה לקלוט עובדים מקומיים לעשות זאת. העמותה עוזרת בתיווך.

בפועל, יש למען סיכוי טוב להתחרות ב"ראיסים" הערבים, אך קשה מאוד להתחרות בעובדים התאילנדים. מען ממלאת פערים של חוסר במכסות לחקלאי הרבה פעמים. הבעיה בכך היא שמסופקת עבודה זמנית, קצרת מועד, שמוחלפת לעתים קרובת מהר מאוד בעובדים תאילנדים.

 

שוק העבודה בישראל עבר ב-25 השנים האחרונות התרסקות. פוגשים את זה בהרבה מאוד מקומות עבודה ותחומי תעסוקה. עמותת מען חושבת שהעובדים צריכים להתאגד למען זכויות ובטיחות בעבודה. צריך להגביר את הפיקוח מטעם המדינה ולא להפחית אותו, כפי שנעשה. העובדים הם אלה שצריכים ליזום את השינוי ולכפות חקיקה ויישום של חקיקה בתחום הזה.

מען לא מסתפקת בביקורת על המדיניות הקיימת בתחום החקלאות אלא גם פועלת באופן אקטיבי לסייע לחקלאים שרוצים להעסיק עובדים ישראלים ומתקשים ליצור קשר עם עובדים בישובים הערביים הסמוכים. במאות משקים מען ממלאת תפקיד של מקשר בין חקלאים ועובדים והיא דואגת שעובדים אלו יזכו לכל הזכויות וגם מסייעת לחקלאים בהסדרי נסיעה, רישום והעברת התשלומים. חשוב לציין כי נשים ערביות שמשתלבות בפרוייקט של מען משתתפות בפעילויות חברתיות שמארגנת מען בישובים שלהן דבר שלא רק מחזק אותן כמפרנסות פעילות במשפחה אלא גם כגורם דינמי וחושב בחברה שלהן.

מי קוטף, מעשב ועושה את שאר העבודות עבור הפרות והירקות שאנחנו אוכלים?

ישנו ציבור גדול, בעיקר נשים ערביות, שהיו יכולים להיות מועסקים בחקלאות, אבל בגלל שיש יבוא של עובדים זרים, הם נפגעים. גם העובדים הזרים עובדים ברמה של עבדות כמעט ושכרם נמוך מאוד. זו הסיבה שאי אפשר להתחרות איתם.

זה יוצר מצב מסובך שצריך להתמודד איתו ולהעלות אג'נדה אלטרנטיבית.

1980 – אי אפשר לסמוך על פועלים פלסטינים בגלל הסגר. החל לעלות פתרון של עובדים זרים.

מדיניות הממשלה עד 2010 היתה להקטין את מספר העובדים הזרים שלא עובדים בבניין או בחקלאות.

יש כיום בארץ 27,000 עובדים זרים מתאילנד. בתאילנד עצמה מועסקים בערך 2 מליון עובדים זרים מארצות אחרות.

כדי לבוא לעבוד בארץ משלמים התאילנדים 300,000 בהאט (שהם כ-10,000$). קשה מאוד להחזיר סכום כזה. צריך לעבוד שנתיים וחצי ואף שלוש שנים כדי להחזיר את ההלוואה. אם, מסיבה כלשהי, המעביד אינו מעוניין יותר בעובד וזה האחרון מוחזר לתאילנד, הוא נשאר עם החוב. אין לו דרך להחזיר את החוב. מצב זה גורם לכך שהעובד חייב לעשות הכל כדי להמשיך לעבוד ולקבל כמעט כל תנאי.

אל הכפרים בתאילנד מגיעים ספסרי עבודה לגייס עובדים. העובד לרב לווה את הכסף, כדי לשלם לחברת כח אדם ישראלית. רמת החיים בתאילנד נמוכה, הדחף לעבודה בארצות עשירות חזק.

בישראל, בגלל הריחוק הגיאוגרפי, העובדים הזרים אינם מחפשים עבודה באופן עצמאי, אלא מובלים לכאן ברכבת אווירית בצורה פורמאלית עם ויזות.

היסטורית, ענף החקלאות בישראל נבנה על האתוס של הציונות והעבודה העברית של י.ד. גודון. היתה מלחמה על הקרקע עם האוכלוסיה הערבית. כמו כן, בעבר היתה מחוייבות לזכויות סוציאליות של עובדים. ככל שהחקלאות הפכה יותר מפותחת, כן היא נשענת יותר על כוח אדם מופחת זכויות.

באוכלוסיה הערבית בישראל יש מחסור קשה במקומות עבודה, יש בעיות תחבורה ממקום המגורים למקומות עבודה פוטנציאליים ויש מצוקה כלכלית של נשים ערביות שאפילו לא נכנסות למעגל המובטלים הפורמלי. הן לא נחשבות כמחפשות עבודה.

כאשר נשים ונוער ערבים מגיעים למקומות עבודה בחקלאות, הדבר מאורגן לרב על ידי "ראיסים" (קבלנים). ה"ראיס" הוא לרב אדם מוכר, מתוך הכפר, הרבה פעמים קרוב משפחה, שאוסף לעבודה ופותר את בעיית התחבורה. מובן שעל הראיס עצמו גם להשתכר ושכרו בא, כמובן, על חשבון שכרן של העובדות. כך מסופקת, אמנם, עבודה, אך השכר נמוך מאוד (וככל הנראה אין שום זכויות סוציאליות) ומותיר את המצוקה הכלכלית על כנה. קשה לכמת את מספר המועסקים בצורה הזאת.

בהשוואה למצב לפני 20 שנה, הסיוע שמקבל היום חקלאי בודד מהממשלה הוא נמוך מאוד. הסיוע בעבר התבטא במיני סובסידיות (מים, תוצרת ליצוא ועוד) ופיצויים שבוטלו עם השנים.

במקום הסובסידיות והתמיכה בחקלאי, הממשלה מאשפרת לו להשיג כח עבודה זול.

המדיניות השלטת היא מדיניות ניאו-ליברלית. השוק החופשי יגרום גם לחקלאות להתרומם בעצמה. אולם, כמקובל בתחומים אחרים, יש כאן שוק חופשי למראית עין בלבד, כיוון שהמדינה מתערבת ומספקת כח עבודה זר בזול.

 

מי גוזר את הקופון?

יש שני גורמים עיקריים שמרוויחים מהעסקת עובדים זרים בישראל –

חברות כח אדם והחקלאים הגדולים. לשני הגורמים הללו יש לובי שמשפיע על מערכות השלטון. האם יש למישהו אינטרס לעמוד מול הלובי הזה? כפי הנראה, לממשלה נוח לבסס את התחום הזה על מיקור חוץ ולהעביר את האחריות על העובד הלאה.

יש בארץ כ-100,000 עובדים שהגיעו בצורך מסודרת ונשארו בארץ כבלתי חוקיים, או שעזבו מעביד, או שסיימו את המכסה ונשארו. יש כ-120,000 של עובדים לא חוקיים שנכנסו כתיירים ונשארו לעבוד. יש כ-20,000 שנכנסו ללא היתר בכלל, בעיקר מסודן ומאריתריאה.

מה עושה עמותת מען?

מען – עמותה שמסייעת לעובדים, גם בתחום החקלאות.

מען אינה מעביד. מטרתה היא לאפשר לכל חקלאי שרוצה לקלוט עובדים מקומיים לעשות זאת. העמותה עוזרת בתיווך.

בפועל, יש למען סיכוי טוב להתחרות ב"ראיסים" הערבים, אך קשה מאוד להתחרות בעובדים התאילנדים. מען ממלאת פערים של חוסר במכסות לחקלאי הרבה פעמים. הבעיה בכך היא שמסופקת עבודה זמנית, קצרת מועד, שמוחלפת לעתים קרובת מהר מאוד בעובדים תאילנדים.

 

שוק העבודה בישראל עבר ב-25 השנים האחרונות התרסקות. פוגשים את זה בהרבה מאוד מקומות עבודה ותחומי תעסוקה. עמותת מען חושבת שהעובדים צריכים להתאגד למען זכויות ובטיחות בעבודה. צריך להגביר את הפיקוח מטעם המדינה ולא להפחית אותו, כפי שנעשה. העובדים הם אלה שצריכים ליזום את השינוי ולכפות חקיקה ויישום של חקיקה בתחום הזה.

Comments