ארוחת ערב משפחתית. תפאורה סטנדרטית. דירה בעיר קטנה בצפון, שולחן אוכל שהיה של סבתא ואוסף אקלקטי של כיסאות. ברקע מזמזם המחשב. אמא, אבא, שני ילדים. סלט, בורגול, אבוקדו וחמוצים שהכנתי. אבא הכין את הבורגול, אני את הסלט. הבת אוכלת ברעבתנות, אחרי שדילגה על ארוחת צהריים. הבן אוהב לדבר בארוחות. בזמן האחרון הוא משחק ב"מי גידל את ה...?". הוא סוקר את כל המאכלים שעל השולחן, מפרק אותם למרכיבים במוחו ופותח בסדרה של שאלות. "מי גידל את החסה?"  ואת העגבניות? ואת הכרוב? לקראת הסוף מגיע רגע השיא והוא שואל את השאלה ששמר בקושי עד עכשיו: "מי גידל את האבוקדו?" ועוד לפני שמישהו מספיק לענות הוא קורא בהתרגשות: "סבא!".
אוכל שאנחנו מרגישים קרוב אליו מרגש אותנו במיוחד.

לפני כמה שנים היה לנו קואופרטיב של אוכל אורגני בבית. רצינו אוכל נקי במחיר סביר. כשהגיעו שקי מזון מהיבואן קראנו עליהם כתובות שסיפרו שהקינואה מגוואטמלה, שהשקדים מקליפורניה, ששיבולת השועל מאירלנד ושהשומשום מאתיופיה. זה היה מאוד אקזוטי, אבל גם כל כך מרוחק, כל כך לא קשור למקום, לתרבות, למסורת הקולינרית שלנו. 

מסורת? הממליגה של סבתא, החומוס המקומי או השניצל שבאמת אהבנו? מה המסורת הקולינרית שלנו? פיתה, מזון מקומי לאללה, שעשויה מחיטה, דגן מקומי לעילא ולעילא, אפילו היא דורשת יבוא משדות המישורים הגדולים של ארה"ב היום. 

מה זה בכלל משנה? תשאלו. 
יכולתי לספר בהתרגשות על היתרונות הקולינריים של מזון מקומי. לתאר את טעמה של ארוחת ערב מירקות שנקטפו באותו בוקר, כשלעגבניה עדיין יש את הריח הסולני העז שלה ולחסה עסיסיות ירוקה.

בסיפור הסביבתי יכולתי לדון באריכות. המובן מאליו הוא קירוב מקורות המזון, שמקצר את מרחקי השינוע וחוסך דלק, זיהום אויר וים. חשוב מכך, שכל פגיעה בנוף, בחי ובצומח, במשאבים המתכלים שלנו ובמרחב הציבורי שקורית קרוב אלינו – אנחנו נהיה שם לשים לב אליה, ללחום נגדה ולקחת אחריות. זה לא יער גשם אי שם, אלא חורש ים תיכוני או מקורות המים שלנו. כל זה באמת חשוב.

אבל החידוש המעניין עבורי הוא הסיפור על המקומיות, יותר מאשר על האוכל. זה תמיד קורה לי... כשעסקתי בגינון קהילתי, חשבתי שהעניין יהיה סביב גינון, אבל בדרך צמחה קהילה והיא היתה יותר משמעותית מהעגבניות ומהקומפוסט. 

כשהתחלנו את פרויקט תפריט מקומי, הזאר פאעור היה אוסף אותי או את עדיאל עם האוטו שלו ונסענו לחפש חקלאים. רצינו למצוא חקלאי שירצה לעבור לגדל אוכל נקי מרעלים, חקלאי עם חזון. לאחר כמה שבועות מצאנו את עלי אבו וואסים בכפר מנדא. חקלאי בן חמישים ומשהו, מזוקן וממושקף, רציני ונעים הליכות. אנחנו אירגנו את קבוצת הקנייה, הוא לקח 4 דונם והפסיק לרסס אותם לחלוטין. כל שבוע משפחה אחרת נוסעת לכפר מנדא להביא ירקות. לפעמים נפגשים בכניסה לכפר, לפעמים בשדה, לפעמים אצלו בבית. יש לנו חקלאי עם פנים.