כתבה: ליאת טאוב ארוחת ערב משפחתית. תפאורה סטנדרטית. דירה בעיר קטנה בצפון, שולחן אוכל שהיה של סבתא ואוסף אקלקטי של כיסאות. ברקע מזמזם המחשב. אמא, אבא, שני ילדים. סלט, בורגול, אבוקדו וחמוצים שהכנתי. אבא הכין את הבורגול, אני את הסלט. הבת אוכלת ברעבתנות, אחרי שדילגה על ארוחת צהריים. הבן אוהב לדבר בארוחות. בזמן האחרון הוא משחק ב"מי גידל את ה...?". הוא סוקר את כל המאכלים שעל השולחן, מפרק אותם למרכיבים במוחו ופותח בסדרה של שאלות. "מי גידל את החסה?" ואת העגבניות? ואת הכרוב? לקראת הסוף מגיע רגע השיא והוא שואל את השאלה ששמר בקושי עד עכשיו: "מי גידל את האבוקדו?" ועוד לפני שמישהו מספיק לענות הוא קורא בהתרגשות: "סבא!". לפני כמה שנים היה לנו קואופרטיב של אוכל אורגני בבית. רצינו אוכל נקי במחיר סביר. כשהגיעו שקי מזון מהיבואן קראנו עליהם כתובות שסיפרו שהקינואה מגוואטמלה, שהשקדים מקליפורניה, ששיבולת השועל מאירלנד ושהשומשום מאתיופיה. זה היה מאוד אקזוטי, אבל גם כל כך מרוחק, כל כך לא קשור למקום, לתרבות, למסורת הקולינרית שלנו. השבוע אסע לפגוש את סובחיה מדיר חנא. יש לה פריקי. היא מגדלת חיטה והאחים שלה מעשנים אותה לפריקי. היא גם מכירה חקלאים שמגדלים חומוס ושומשום. שמעתם? מגדלים פה שומשום! בגליל! אפשר לאכול טחינה מקומית! על גג בית במסלחית, על המדרונות הצפוניים של בקעת בית נטופה, ישבתי עם חוסיין תראבייה, סאלח וואקד וחיים שנהר מעמותת נגה. דיברנו עם קבוצה של חקלאים שמגדלים שם ירקות, פירות, דגנים וקטניות. למדינה יש תכניות שיכולות לפגוע בחקלאים הקטנים בבקעה, אבל משווקות היטב כפעולות למענם. הם מוכנים להקצות חלקות לנסיונות גידול ללא רעלים. עוד לא פגשתי חקלאי שלא אמר, ברגע זה או אחר בשיחה איתו, שלא היה רוצה להפסיק להשתמש בכל הרעלים האלו. ארוחת ערב משפחתית. הסלט רובו מכפר מנדא, הבורגול מהגליל העליון, סלמאן הכין אותו, הגזר המוחמץ גדל אצל סולטאן בשפרעם, הכרוב בחצר שלנו, האבוקדו מהסבא הגלילי ואת הקינוח, תותים אורגניים אחד אחד, קטפנו בעצמנו אצל רונן, בנתיב השיירה. הכל במרחק חצי שעה.
|
רשימות על מזון >