חניון, קניון וכוסא מחשי

חניון, קניון וכוסא מחשי

כתבה: ליאת טאוב

 

אני נוסעת באוטובוס מהגליל לתל אביב. פלאי הטכנולוגיה על ברכיי ועצי זית בחלון. אחר כך אלונים ואורנים וטרשים. טרשים זו מילה שהציונות עשתה לה יחסי ציבור ממש גרועים, אבל אם, לרגע, תתנו בהם עוד מבט, פחות מאשים, יש להם חן שהוא לא גס, אך גם אינו עדין. עוד אלונים צפופים ועצי חרוב ואני כמעט שוקעת בבהייה רומנטית. רק חסר כפר ערבי להשלים את התמונה הפסטוראלית. תיכף יבוא הכפר, אבל לפניו נמתחת גדר ודרך ביטחון בצידה הפנימי. ניסיתי להתעלם מאסוציאציות שטחיות, לא לאבד את המזג הרומנטי, לקרוא לה בשם חיבה, רפי למשל, אבל היא מכוערת הגדר. חסרה כל חן. אחר כך בא הכפר ועצים גליליים ועוד כפר ועוד אחד. טבק וגפנים, שום מתייבש על הגדר, ירקות קיץ, זיתים, יונים מלקטות שאריות משדות קצורים, צריח של מסגד ותחנת דלק. עוברים לייד הבאסטה של אבו עוסאמה, מגרש מכוניות, שדה של במיה פורח.

אם היה לי פרייבט (איי-די-בי-די-בי-די-בם), הייתי קופצת לעלי ורזאלה. אם היה לי פרייבט, הייתי עוצרת להשתין איפה שבא לי. מאחורי עץ זית עם גזע רחב ומסוקס, למשל. אני אוהבת להשתין באווירה גלילית פסטורלית. אם היה לי פרייבט הייתי עוצרת לטרמפיסטים. אני נשבעת.

אבל באוטובוס האווירה היא פסטו-אקטואלית. בחוץ שדות ואלונים, בפנים כסאות מרופדים בכחול עז עם קוים קופצניים בשלל צבעים, חיילים על נשקם ומדיהם וגם צריך להתאפק עד להפסקה היזומה מטעם הנהג. (כחול עז זה צבע שהבת שלי המציאה. הוא בדרגה אחת נחות מכחול מלכותי.)

את צומת המוביל אני מפספסת בתיקתוק על הפלא הטכנולוגי ומרימה את הראש כשהחלון מזמין אותי להסתכל בשדות תירס וחמניות ובשדה קצור שסולנום סגלגל קונה בו שליטה. מהירות הנסיעה מאפשרת  להציץ למכוניות, שבהן נוסע בודד נוהג את הרכב ומלהג לתוך דיבורית סבלנית.

האוטובוס נכנס לחניון של קניון בהרחבה ואני חוזרת לחשוב על אוכל. הרי הבטחתי שאכתוב על אוכל. הבטן מקרקרת וקשה להתחמק. החלון שלי ואני נצמדים למשאית של תנובה ומערכת העיכול מתחילה לעורר בי פנטזיות קולינריות לא בררניות. רק אתמול, אני נזכרת, ישבתי על הדשא בכפר מנדא ובפה מלא קישואים ממולאים, עלי עולש ומג'דרה ניסיתי להסביר לרזאלה כמה טעים האוכל שהכינה. הערבית שלי עילגת בהרבה מהעברית שלה. כרגיל. היום אני צריכה להסתפק בפיתה חסרת טעם, למרות שהיא נמכרת תחת הכותרת המפתה "פיתה עם זעתר". אוכל של תחנת דלק, פיפי וחוזרים לנסוע.

ביום שלמחרת אני שוב בכפר מנדא. רזאלה מתיישבת ליידי וחצי קילו לוביה על הברכיים שלה. את רוצה ללמוד להכין לוביה כמו שצריך? היא שואלת אותי בחיוך מתגרה. בטח שאני רוצה. אני אבשל ואת תסתכלי. לא, אני עוצרת אותה, נבשל ביחד. "לא!" חד משמעי קוטע את הפנטזיה שלי על דו-קיום במטבח. היא מחייכת אלי ואני נכנעת. בסדר, את תבשלי ואני אצלם.

כשרזאלה מכינה לוביה וחצילים מטוגנים עם רוטב עגבניות טריות וכשהיא דגה מצנצנות גדולות מלפפונים וחצילים מוחמצים, יש לי זמן לחשוב. לפני יומיים באנו לכאן בקבוצה גדולה, יותר מעשרים א/נשים. הסתובבנו בשדה שלהם, של עלי ורזאלה, ראינו איך פלפל ירוק הופך לאדום, טעמנו תירס חי מתוק, אכלנו פאקוס ובעג'יר ובמיה ישר מהשיח. אחר כך נסענו לבית שלהם ובחצר, דשא, פרחים ומרמייה, נתנו למעדנים של רזאלה למלא את הפה ולהרטיט את חוש הטעם.

האם זו האמת המנצחת? ערבים יגדלו אוכל, יבשלו אותו ואנחנו נבוא לקנות, לאכול ולהשתפך? איך אפשר שאוכל, מקומי, נקי, אוכל אמיתי בלי תוספים ופרסומות, יחבר אותנו למקום שלנו, לא/נשים שקשורים בו ולתרבות קולינרית מקומית?

אני חושבת על מודלים כלכליים. זה לא נשמע מרטיט כמו כוסא מחשי בין הלשון לחך, או מגרה כמו פאקוס פרוותי שמתחכך בין הסנטר לשפה התחתונה. מבנה כלכלי, צריך לזכור, עם זאת, הוא גורם יסודי מאוד במבנה החברתי והתרבותי שלנו. יצירה של מודלים כלכליים אלטרנטיביים, שמתבססים על אמון ועל כבוד והערכה לא/נשים יצרניים ויצירתיים, לסביבה שטוב לחיות בה ולתרבות מבוססת צרכים ולא צריכה, היא סיכוי משמעותי לנצח את המבנים הכלכליים שמשרתים פלח צר מידי באוכלוסיה ומשכנעים אותי שמיזוג טוב, עגלה XL ואריזות מנצנצות זו דרך טובה למלא את כל צרכיי התזונתיים.

עוד מילה על רזאלה,

אני אוהבת את רזאלה מאוד. זה בגלל שבניגוד לתרבות הערבית, לתרבות היהודית ולתרבות הצרכנית, היא ישירה וכנה כל כך. כשאני פוגשת אותה, אני יכולה להרגיש סוג של תקווה, שכבר התגעגעתי אליה מאוד.

אחרי שהכנו לוביה, היא שואלת אותי מה דעתי על זה שהיא תלמד קורס בבישול ערבי. זה מצחיק אותה שיש נשים שלא יודעות להכין במיה ולוביה וקובה וממולאים וחמוצים...

המודל הכלכלי שיצר ועיצב את הקניון והחניון, את תחנת הדלק והגדר של רפא"ל, את המשאית של תנובה ואת הנערה שישבה ליידי ופניה מתוחים מדאגה בעודה משננת אוצר מלים למבחן פסיכומטרי מתוך חוברת של "קידום" לא מחבר ביני לבין רזאלה. גם לא ביני לבין האוכל שלי. הוא מרחיק אותנו כמה שרק אפשר. הפרד ומשול. הוא מפזז ומנצנץ ומזדקר ומשתלח ומחייך ומוכר לי כל מה שאפשר, עד שאשכח מה אני צריכה. צריכה. צריכה. צריכה. צריכה.

לא תודה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Comments